געגועים לאוכל ישראלי

אבו-אחמד: כן גברת, מה לשים לך בפיתה?

אני: אמממ… שים חומוס, סלט, קצת כרוב..

אבו-אחמד: רוצה צ’יפס בפנים?

אני: כן אפשר

אבו-אחמד: קצת חריף?

אני: כן כן..

אבו-אחמד: טחינה מלמעלה?

אני: שים, בטח שים(:

(אבו אחמד עוטף את הפיתה ומגיש לי אותה)

אבו אחמד: בבקשה חמודה, הנה שקית לחמוצים אם בא לך. מי הבא בתור??

אני : תודה אבו אחמד!

(באה לנגוס בפיתה…)

גלינג גלינג!!!! גלינג גלינג!!!!

השעון מעורר מצלצל.

הרי זה היה רק חלום!

בום דיה סניורה!

רוצה טוסט עם גבינה ונקניק?

או אולי איזה פרנסזיניה?

רוצה נשים לך בשר לא מגרה בתוך לחם, עם רוטב מוזר?

בלי חריף, בלי תוספת סלט, ובלי חשק?

ושוב אותו יום, של התפשרות קולינרית, עם אותו החלום לסביח שנוזל ביד,

לשווארמה מנחמת, לסמבוסק פיצה באמצע הלילה אחרי יציאה, לבורקס בבוקר עם ריחות המאפייה,

לסלט עשיר ומפנק עם כל טוב, לאוכל שקשה לסרב לו!!! לאוכל שיש לי קרייב אליו… לאוכל טעיםםםם!

ושוב אוכלת את אותו הטוסט, ואת אותו המרק שמגישים בכל מקום, אוכלת בסדר, שובעת, לפעמים גם יוצא טעים.

אבל כל יום, אותה הכמיהה, לחזור שוב ללילה, ולהמשיך לחלום. רק שהפעם,  אתחיל מאיפה שהפסקתי, ואקח ביס ענק ונוזל, שבתקווה יחזיק לי לכל היום.

אז אבו אחמד- עזוב אותך ביבי, עזוב מלחמות

תעשה לנו אוכל

ותציל נפשות

*שירים מהקיבה*