אם מישהו היה אומר לי לפני שנה, שעוד שנה מהיום אנחנו נהיה בפורטוגל, עם וידיאו בלוג המתפרס בכל רחבי הרשת, שנרכוש בניין, שנתחיל פרוייקט סופר מעניין שקודם יכולתי רק לחלום עליו, שנלווה משקיעים לרכישת נדל”ן כאן בפורטו – הייתי צוחקת ומקווה שבאמת כל הדבר הזה יתגשם. נשמע כמו חלום.
ואז אנחנו תמיד נזכרים בחודשים הראשונים שלנו בפורטוגל.
טיפסנו על הקירות וחיפשנו את הבניין הכי גבוה לקפוץ ממנו מרוב השיעמום הגדול שחווינו כאן.
אנחנו הרי רגילים להיות האנשים הכי עסוקים בעולם, וכבר התרגלתי להתלונן על כך שאין לי זמן לנשום ואיך אני רק צריכה קצת זמן לעצמי.
והנה, וואלה.
קיבלנו המון זמן לעצמינו. ופתאום הזמן הזה הבהיל אותנו.
מהחבר’ה הבטוחים בעצמם, נהיינו חסרי ביטחון בנוגע ליכולות שלנו, בנוגע לביטוי העצמי שלנו,
והעובדה שאם מישהו שואל אותי עכשיו מה אני עושה בחיים –
אין לי תשובה להביא לו. וזה מפחיד. אותי לפחות מאוד.
אבל לא רצינו להכנע לפחד הזה.
מה, אחרי כל הסמטוחה שעשינו בארץ, אחרי שמכרנו את כל הדברים שלנו, אחרי שהתחבקנו ובכינו עם כולם על העזיבה שלנו – נחזור לארץ? אפילו ה”טיול אחרי צבא” היה יותר ארוך מהרילוקיישן הזה. איזה פאדיחות.
אז ידענו שכרגע הארץ היא לא אופציה, וכבר התחלנו לחשוב על לעזוב לברצלונה,
ששם הנחנו לעצמינו שיהיה הרבה יותר קל למצוא עבודה ולהשתלב עם הספרדית שיש לעומר.
לאט לאט זה כבר גלש לחיפוש עבודה בכל רחבי העולם, ועוד שניה גם עזבנו לנהל הוסטל בהונג קונג.
באמת, היינו בכל קבוצות הפייסבוק העולמיות, בכל חיפושי העבודה האפשריים –
רק לנסות לצלוח את הלא לחזור לארץ.
אז אחרי שכמעט שברנו את הכלים וכמעט ארזנו הכל ונסענו מפה – החלטנו לתת לעצמינו איזו סטירה לרגע.
קודם כל החלטנו לנשום. עזבנו את המחשבים, את הפלאפונים, והלכנו לשבת בפארק כשמולינו נהר הדורו במלוא תפארתו. לא דיברנו. רק ישבנו רגע ונשמנו פנימה והחוצה, פנימה והחוצה.
ואז אחרי שנרגענו קצת התחלנו לחשב – תכלס, אם אנחנו מקבלים גם סוג של משכורת מינימלית מהארץ זה מספיק לנו פה למחיה לא? זה מכסה לנו בדיוק את השכ”ד, את האוכל ואפילו בירה כשרוצים.
אנחנו יודעים שיש לנו לפחות חצי שנה קדימה שאנחנו מסודרים מבחינת מחיה. בואו נגיד שלא נמות.
אז למה אנחנו כל כך לחוצים?
בוא נרגע רגע ונבין שאנחנו במקום חדש. זה לא משנה אם נעבור לברצלונה, או לאוסטרליה או אפילו לזימבבוואה.
זה עדיין יהיה מקום חדש שיקח לנו זמן להתרגל אליו, יקח לנו זמן להשתלב בו, והתקופה הראשונה תהיה קשה בכל מקום.
כך שמעתי מכל חבריי שעשו רילוקיישן למקומות השונים בעולם, והנה גם אנחנו חווים את זה על בשרינו.
וההבנה הזאת עם השחרור הזה – אפשרה ליצירתיות לחזור אלינו.
זה אפשר לנו להיות יותר שקולים, עם הבנה שתהליכים לוקחים זמן, וכרגע יש לנו את הזמן להשקיע בדברים שאחנו באמת רוצים לעשות בחיינו.
אז נרשמנו לקורס פורטוגזית והנה היום כבר אחרי חצי שנה של למידה, אנחנו כבר מברברים וצוחקים בפורטוגזית. ופתאום השפה כבר לא זרה ואפילו מרגישה קצת כמו בית.
ופתאום כל השיעמום הנוראי שחווינו, התחלף בהמון עבודה שיצרנו לעצמינו.
אנחנו כותבים, יוצרים, מצלמים, עורכים, עושים סיורים בעיר, משקיעים בנדל”ן, מלווים אחרים להשקעות בנדל”ן ועושים שיתופי פעולה כל כך מעניינים גם עם האנשים המקומיים כאן,
וגם עם האנשים הכל כך מקסימים שאנחנו פוגשים דרך הבלוג.
והכל קרה רק כשאפשרנו לעצמינו לנשום, ואחרי שהחלטנו לנצל את הזמן שקיבלנו- לטובתינו.
אין ספק שהדרך ממש לא קלה, ושברנו שיניים כדי לדבר את השפה, למדנו פה הכל מאפס, עם המון תסכול בדרך, בלי כמעט תגמול על שום דבר שאנחנו עושים, אבל עם רצון ברור שאת העתיד שלנו אנחנו רוצים אחרת.
ואחרי העבודה הקשה הזו – פתאום דברים מתחילים לקרות, ופתאום העבודה מתחילה להשתלם,
ופתאום התסכול מתחלף בגאווה של – יש! עשינו את זה.
שרדנו את החלק הקשה מכל.
ופתאום הרילוקיישן הרבה יותר קל. ולמרות שיש געגוע לחברים ולמשפחה –
גם פה יש המון חברים ואנשים שהם כבר חלק בלתי נפרד מחיינו, ויש לנו גם עבודה שבנינו שאנחנו מחוייבים לה.
ולאט לאט נהיה יותר קל
ופתאום החלום הזה מהארץ של לשבת באיזו מרפסת עם נוף הרים צלול כיין, כשאני נושמת אוויר צח,
וכותבת – לא נראה כל כך רחוק. ואפילו מתקיים ברגעים אלה.
פשוט היינו צריכים להרגע רגע ולתת לזמן לעשות את שלו (:
עם הבנה שבהתחלה לא קל.
לא כאן, ולא בשום מקום אחר בעולם.
