אחד הקשיים הגדולים שנתקלנו בהם עם המעבר לפורטוגל-היה יצירת מעגל חברים חדש.
לעזוב את החברים איתם עברנו כל כך הרבה חוויות, לעזוב את הצחוקים המוכרים, לעזוב את המשפחה האהובה שלא נהיית צעירה יותר- היו (ועדיין) אחד השלבים המאתגרים ביותר במהלך הרילוקיישן.
אז אחרי שעקרת את עצמך בקושי רב, עם חור קטן בלב שנוצר מהמרחק- אתה עובר למקום חדש לחלוטין. לבית חדש, למנטליות חדשה, שפה זרה ואתה מוצא אתה עצמך פשוט לבד.
אין את הקפה אצל החברה ביום שמשי ונעים, אין לקפוץ להורים לארוחת שישי, אין חגים עם סבא וסבתא ופשוט אין את כל הסביבה שהקיפה אותך כל החיים.
פתאום אתה מוצא את עצמך בסיטואציה שאין ברירה, ואתה חייב להכיר אנשים חדשים, הרי אי אפשר לעשות רילוקיישן כדי למות מבדידות. צריך ליצור חיים, צריך ליצור מעגל חברתי חדש.
אבל איך מתחילים ליצור חברויות חדשות בגיל שאתה בתכלס- לא כזה מחפש חברים?
כבר יש לך את המעגל המוכר שלך, ואם מישהו מצטרף על הדרך אז וולקאם אבל אתה לא חייב אותו.
ואיך מתחילים ליצור עכשיו מעגל חברתי שלם מאפס? ואיפה אני מוצא בכלל חברים בהנחה שאין אף אחד שאני מכיר במקום שאליו עברתי?
מה, אני אלך לבר ופשוט אתחיל לדבר עם מישהו? בתור לקופה בסופר? ברחוב? בבית קפה?
ומה בכלל אומרים בהתחלה?
“היי, מה קורה?..אני גר פה בשכונה…ותהיתי, אם אולי….אתה רוצה להיות חבר שלי?”
איזה מביך.
הרי לקשר לוקח זמן להתפתח, לוקח זמן לשני הצדדים להכיר, להיפתח, ולהגיע לרמה מסויימת של קשר שאתה מרגיש בבית עם אותו אדם, גם מבלי הצורך לדבר. זה יכול לקחת כמה חודשים, ויכול לקחת גם כמה שנים.
ופתאום אתה מוצא את עצמך בסיטואציות קיצוניות של בדידות שאתה מבין שאין ברירה, וחייבים להכיר מישהו אחרת נשתגע. אז אתה איכשהו עושה את הצעד המביך הזה של להציע למישהו/מישהי לשבת לבירה כדי להכיר ולהיות חברים.
אצלי למשל זה קרה במכבסה(:
ואחרי המפגש זה תמיד כזה- מי אמור להתקשר למי? אם אני אתקשר אני אהיה פושי מדי? אולי כדאי לי לחכות שהוא יצור איתי קשר? בכל זאת, אני לא רוצה להראות נואש…ומה כדאי לי לכתוב באסמס?
“היי… רק רציתי להגיד שממש נהניתי אתמול ואם בא לך לעשות את זה שוב בקרוב…”
די כמו בטינדר (או בשאר אפליקציות ההיכרויות), רק שלא שוכבים בסוף.
או כן, תלוי באיזו תקופה אתם בחיים שלכם.
ואיכשהו תמיד בהתחלה מתחברים לזרים, שהם גם היגרו והם באותו הסטטוס כמו שלך- לבד ומחפשים חברים חדשים להתחיל איתם חיים חדשים, וזה רק טבעי.
ולאט לאט אתה מתחיל לרכוש גם חברים מקומיים וכבר נרשמת לקורס פורטוגזית אז גם שם הכרת כמה חבר’ה, פתאום השפה לא כל כך זרה, אתה מכיר את השכונה, הברמן בבית קפה יודע איך אתה אוהב את האספרסו שלך, ופתאום יש לך אפילו כמה חברים שממש כיף לך איתם, אתם עושים טיולים, ומעמיקים את הקשר, עובר זמן וסוף סוף אתם מצליחים לנשום לרווחה ולהרגיש בבית.
אבל האם החור בלב הזה מתמלא? חלקית, כן. החיים הופכים להיות נוחים אין מה להגיד.
אבל את החור בלב של המשפחה והחברים הקרובים קשה למלא, וזאת האמת. תמיד נרצה לעשות חג עם המשפחה, תמיד נתמוגג מגעגוע והחמצה כשיופיע אחיין חדש שאנחנו לא יכולים לחבק, ותמיד תצבוט בלב העובדה שכל כך הרבה דברים קורים בחייהם של אנשים שכל כך קרובים אליך, ואתה לא שם.
