לא עושים פה דרמה משינוי ומעבר למדינה זרה 
יש איזה מן קטע כזה בארץ, שברגע שאתה עוזב את המדינה- אתה יורד ממנה. אתה נוטש אותה. וזה תמיד מלווה במן ביקורת מהסביבה של איך יכולת לעזוב את ארץ מולדתך, ארץ שכל כך לחמו כדי לקיים אותה?
והאמת היא? שהמחשבה הזאת כל כך שייכת לעבר.
כי בפועל, לא באמת עוזבים כלום. השורשים תמיד ישארו במקום שבו גדלנו והזהות שלנו נשמרת איתנו בכל מקום בעולם.
זה מדהים לראות איך באירופה, המשקל של לעזוב את המדינה שבה גדלת ולעבור למקום חדש הוא דבר יומיומי שלא שמים עליו את הדגש יותר מדי.
פנסיונרים מהולנד/אנגליה/גרמניה מגיעים לגיל הפנסיה, ואומרים לעצמם: “זה הזמן לחיות את החיים!” והם פשוט אורזים את החפצים שלהם ונוסעים לגור בפורטוגל, בספרד ובכל מקום שהם רק חפצים בו.
“הנכדים כבר יבואו” הם אומרים. “זה הזמן שלנו”.
והם צודקים! הם עושים הייקינג, שטים בסירות, מגדלים ירקות בגינה, עושים פעילויות ונראים צעירים ושמחים מתמיד!
באמת שזה מה שאני מאחלת למשפחה שלי וזה עולה יותר ויותר בשיחות שאני עושה עם ההורים שלי. כולם בתכלס, רק רוצים לחיות בסבבה, לא להיות בחנק כלכלי, ולהפסיק כבר להתעסק בפוליטיקה שלא מועילה לאף אחד. במיוחד לא לנפש שלנו.
חוץ מזה, העולם הזה כל כך גדול, מגוון וצבעוני- וזה פשוט חבל לא לראות את כל מה שיש לו להציע!
כאן באירופה, המשפחה יכולה לגור במקום אחד, והילדים למשל לומדים במדינה אחרת באירופה, ומדי חודש תופסים איזה טיסה הביתה חזרה למשפחה- והכל ממש קול.
או שאחד ההורים עובד בכלל במקום אחר באירופה, וחי במקום שהוא חפץ לחיות בו.
אין איזו הרגשת חובה של להיות במקום אחד. להיפך- יש יותר כמיהה להכיר את התרבות של האחר, את המנהגים של האחר, ופשוט לחיות את החיים. ככה פשוט.
