אחרי תקופה נכבדת כאן, אפשר סוף סוף להסתכל אחורה ולדבר על תקופת הרילוקיישן בשנה הראשונה.
ובאמת רק עכשיו אחרי שעברנו את כל זה- אפשר לומר בקול גדול שזאת תקופה ממש קשה.
ועם כמה ששמענו את זה מחברים בעולם, אי אפשר להבין את זה עד שאתה לא באמת עובר את זה.
אז הפוסט הבא הוא בשבילכם- הרילוקיישנרים המתחילים! שתדעו שהכל בסדר איתכם, וכולם עוברים את זה בשנה הראשונה.
אז נכון, בתחילת התקופה עוד הכל נראה יפה-
יש נהר גדול, ואנחנו באירופה, האדריכלות יפה, הכל זול יותר ומרגש יותר. אבל אחרי שעוברים את וייב הטיול ומתחילים לחיות את החיים- מגלים שתקופת הרילוקיישן בהתחלה, זה קושי אחד גדול.
זה בלבול, זה דכאון, זה חוסר ודאות, זאת קרקע לא יציבה!
הכל מתערער, אתה מחפש את עצמך, אתה לא יודע מי אתה, קשה כלכלית, קשה חברתית, קשה משפחתית,
קר! גשום! השפה זרה, האנשים נראים מוזרים, המנטליות שונה, החיים שונים! הכל שונה!
אז בהתחלה אתה מסתובב ברחובות כמו איזה תמהוני, מנסה להכיר את האזור ולהשתלב בצורה הכי טבעית שאתה יכול, יושב בבתי קפה יחד עם הזקנים שמאכילים ציפורים, כי הרי גם לך אין כל כך מה לעשות בחיים.
אז מה יותר טוב מסיאסטה, ולהעביר את הזמן יחד עם הפנסיונרים בעיר?
ואז מגיע השיעמום. אוווו השעמום הגדול בתחילת הרילוקיישן!
אי אפשר לתאר במילים את השעמום הנורא מחוסר התעסוקה, חוסר הריצה ממקום למקום. זה באמת מעבר קשה מהמנטליות שהגענו ממנה.
פתאום אתה מוצא את עצמך מדפיס 6 קורות חיים שונים לכל עבודה שרק תקבל אותך ותיתן לך איזה קיק להתחלה. פתאום גם החוג אלקטרוניקה שעשית בכיתה ג’ מקבל משמעות של:” אולי אני יכול להיות חשמלאי? המורה רותי ממש פרגנה לי אז על היכולות שלי”.
זאת ממש מלחמת הישרדות, הישרדות נגד הזמן, נגד חשבון הבנק שלאט לאט אוזל ממזומניו- ועם כל זאת צריך גם לתת זמן לתהליך. פשוט להיות, לתת לדברים את הזמן הטבעי שלהם, לתת לעצמך זמן להסתגלות.
בזמן הזה הכל נראה לך מעפן במקום שאתה נמצא בו. הקפה טועם מעפן, אנשים ממלמלים בשפה מוזרה, האופן שבו הם מטפלים בדברים נראה כמו הזייה, ואפילו הפסטיבלים שלהם נראים לך כמו החגיגות בר מצווה שעשו לך באשדוד כי היה זול יותר שם.
ובאמת שכל מה שבא לך- זה לארוז את החפצים שלך ולנסוע חזרה הביתה לאמא שתחבק אותך חזק, ותגיד שהכל יהיה בסדר.
או אם אתה ממש נחוש לא לחזור לארץ- אז אתה כבר מתחיל לארוז למקום הבא שיקבל אותך בעולם, שבטוח יהיה טוב יותר מהמקום שאתה נמצא בו כעת. הדשא של השכן הרי ירוק יותר, הלא כן?
ואז עובר קצת זמן. אווו הזמן. ופתאום השפה כבר לא כל כך נוראית כפי שהייתה, ולחוסר היגיון כבר באיזשהו מובן התרגלת, וזה אפילו כבר לא כזה מעצבן אותך כמו שזה היה בעבר, ופתאום יש קצת חברים, ופתאום המשפחה קופצת לביקור, ופתאום אתה מוצא את עצמך עובד בטירוף, אולי אפילו מצליח במה שאתה עושה, ופתאום אין לך זמן לנשום ואתה יושב עם החברים הפורטוגלים שלך,מתלונן בפניהם על החופש שאתה צריך דחוף.
ופתאום יש צחוקים, וחבר’ה, ואפילו קצת בא לך לפעמים להיות לבד, ופתאום אתה כבר לא במצוקה כלכלית, ופתאום יצרת קשרים, ואנשים כבר מכירים אותך בעיר, אז הם כבר פונים אליך עם הצעות לכל מיני דברים, ופתאום הרבה יותר קל! הרבה הרבה יותר קל ורגוע נפשית.
כי פתאום ברגע אחד, אחרי כל הקשיים שעברת- אתה מרגיש בבית, במקום לגמרי אחר בעולם, ופתאום אתה מסתכל אחורה על המקום שגדלת בו, ואתה חושב ש: וואו, זה ממש חוסר הגיון משווע, לחיות ככה.
בסרטון ניתן לראות אותי ואת עומר לפני שנה וחצי, מתמודדים עם השיעמום שברילוקיישן(:
