זאת שאלה ששואלים אותנו הרבה.
והאמת היא שהמחשבות על המסע הזה היו איתנו שנים, עוד ממסעות אחרים שעשינו בעולם.
ואחרי החוויה של שנים בתל אביב, תשלומי שכ”ד מופרכים, המירוץ שלא נגמר, הלחץ הכלכלי, והידיעה שקיימות צורות חיים אחרות בעולם- גיבשו לנו יותר ויותר את ההחלטה שזה עכשיו או לעולם לא. כי את החיים שלנו אנחנו מדמיינים אחרת.
ובאמת דיברנו על זה הרבה, גם בין עצמינו, גם עם חברים ומשפחה- אבל מה שבאמת גיבש לנו את ההחלטה הסופית, באופן מצחיק, היה בזכות הבעל דירה שלנו בתל אביב, שאחרי שטיפחנו ושיפצנו לו את הדירה והפכנו אותה לבונבוניירה מהחלומות-
הוא החליט שהדירה באמת יותר משודרגת ויפה, והגיע הזמן להעלות לנו עוד את השכ”ד בכ-700 ש”ח.
“היצע וביקוש” הוא אמר.
“תקבלו את ההחלטה שלכם, ואם לא- אז אני אשמח להשכיר את הדירה לדיירים אחרים, מאחר והחוזה שלכם נגמר עוד חודש.”
באותו ערב הלכנו עצבניים לים בתל אביב, צפינו בשקיעה ואיחלנו לו שתקרוס לו הדירה.
אבל מה שכן- הוא בהחלט זירז לנו את כל התהליך וכל הלבטים שהיו לנו באותה תקופה, ועל זה אנחנו מודים לו!
כי באותה השקיעה בתל אביב, החלטנו לא לחכות עם זה עוד, ולא לחפש דירה חדשה ולא לשלם עוד מלא כסף ולהמשיך להיות במינוס כל פעם מחדש.
החלטנו פשוט לארוז את החפצים שלנו, לעשות מכירת חצר מטורפת כדי לחסוך עוד קצת כסף למסע- והודענו למשפחות והחברים בצעד מפתיע שאנחנו עוזבים ממש עוד חודש.
וכך, תוך רגע, בהינד עפעף, עלינו על הטיסה, המומים שכל זה קרה בחודש האחרון. כל כך הרבה החלטות, פרידות, היפטרות מחפצים שנקשרנו אליהם, היפרדות מהעבודות שלנו, היפרדות מהאנשים שהכי קרובים אלינו, ופשוט נסענו אל הלא נודע.
זה עכשיו או לעולם לא, אמרנו.
והנה אנחנו עוד רגע שנתיים אחרי ההחלטה הזאת, שנראית לנו כל כך מטורפת, ואנחנו כל כך שמחים שבחרנו בה, כי סוף סוף אנחנו מרגישים שיש לנו אוויר.
אז התחושה היא כמו להכנס לאגם קר. בהתחלה קפוא ברגליים וקשה להכנס, אבל ברגע שמקבלים את ההחלטה וקופצים למים, עוברים את השוק הראשוני- פתאום נהיה כל כך נעים, חופשי ומרענן!
