תמיד רציתי לחגוג את הכריסמס והשנה החדשה בחו”ל.
האוירה האירופאית, עצי חג המולד הנישאים לגובה ופסלי הסנטה שניצבים בכל כניסה לבית.
תמיד הייתי שומעת את ההורים שלי מספרים לנו לקראת הנובי גוד, איך הם היו חוגגים את החג המפואר במוסקבה, ואיך זה חסר להם בארץ.
“היינו מתקבצים יחד כל המשפחה בסלון ביתינו, מתרגשים לקראת השנה החדשה”
השנה אני זוכה לחגוג את האירועים האלה בפורטוגל.
אמנם אין פה שלג, והחוויה של סנטה שמגיע על איילים קצת מתטשטשת, אבל אווירת הקריסמס בהחלט קיימת.
הרחובות מלאים בגרילנדות מהבהבות שמקשטות את את רחבי העיר, המקומיים ממלאים את החנויות וקונים את מירב השלל, עוטפים באריזות צבעוניות, ומניחים מתחת לעץ חג המולד.
אפשר כבר ממש להריח את ניחוחות הארוחות שמתבשלות להן בבתים הפורטוגלים.
מאז שאני זוכרת את עצמי, ב31 לדצמבר, היינו מתקבצים יחד כל המשפחה בסלון ביתינו, מתרגשים לקראת השנה החדשה. עץ חג המולד עמד תמיד מקושט במלא הדרו, והיינו רבים מי ישים פתיתי שלג ומי יתלה את הכדורים הזהובים.
אמא תמיד הייתה משקיעה וקונה שלל מתנות שהייתה מניחה מתחת לעץ, ועד היום היא לא מוכנה להודות שהיא זאת ששמה את זה שם. “זה סנטה” היא אומרת. אבל לנו זה לא משנה, כל עוד אנחנו זוכים לקבל את המתנות(:
יומיים שלמים היו ההכנות במטבח עם מיטב המאכלים הרוסים (סתם, אין מיטב), השולחן ערוך עם מפה לבנה וכלי הפורצלן שמותר להוציא רק בנובי גוד. הטלויזיה דלוקה עם נאומו המפורסם של פוטין, ואבא שלי כהרגלו, מהלך עם מסכת סנטה ומפחיד את כל מי שיושב בשולחן. ואני שהייתי אחראית הבידור בבית לערב החג- מותירה את משפחתי להתמודד עם זה לבד הפעם.
“”אתם נוצרים?” לא. אנחנו לא נוצרים. אנחנו יהודים בדיוק כמוכם, למרות שאנחנו צריכים להוכיח את זה בכל הזדמנות שניה”
אבא שלי התקשר אלי אתמול ושאל:” עוד רגע הנובי גוד.. איך אתם חוגגים?”
ולי לא הייתה תשובה עבורו. כל מי שהכרנו פה עד כה, חוזר למשפחתו בזמן הזה של השנה, העיר מתרוקנת ומתמלאה בתיירים שמגיעים להעביר כאן את החג באופן ארעי. אפילו החברים הישראלים שהכרנו פה, חוזרים לארץ לבקר את משפחתם ומנצלים את חופשת החורף הפורטוגלית. וליבי מתכווץ שהפעם אני לא אזכה לקבל את המתנה מסנטה, ולא אזכה לשבת מחובקת עם האחים שלי כשאנחנו מתפוצצים מצחוק על המשפחה שלנו ואיך סבתא שוב שיכורה ורוקדת באמצע הסלון.
תמיד הייתי צריכה להסביר לחברים הישראלים למה אנחנו חוגגים את החג הזה.
“אתם נוצרים?” לא. אנחנו לא נוצרים. אנחנו יהודים בדיוק כמוכם, למרות שאנחנו צריכים להוכיח את זה בכל הזדמנות שניה. אבל יש דבר כזה מסורת. והורי שגדלו במוסקבה היו חוגגים את תחילת השנה האזרחית החדשה במסורת ה”נובי גוד” שמתלווים אליה אותם המנהגים של הקריסמס.
“”אה? את רוסיה? באמת?… בחיים לא הייתי מזהה”
כל חיי גדלתי בתחושה שאני צריכה להוכיח את הישראליות שלי. בבית הספר התביישתי לדבר עברית במבטא רוסי, ודאגתי לעבוד בהתמדה על ההגייה שלי, והקפתי את עצמי תמיד בחברים ישראלים מן השורה הראשונה כדי שחס וחלילה לא ישייכו אותי לקבוצת הרוסים שכל כך ניסיתי לברוח ממנה.
“אה? את רוסיה? באמת?… בחיים לא הייתי מזהה”. משפט שאומרים לי כל מפגש שני כשמגלים את המוצא שלי, ואני תמיד מתגאה בהצלחת ההסתרה שלי ואיך הצלחתי סוף סוף להשתייך לקהילה ולזהות הישראלית שכל כך רציתי להיות חלק ממנה, ומאוחר יותר עזבתי אותה.
תמיד הרגשתי שאני קרועה בין שני הצדדים. מצד אחד החינוך הסובייטי השואף למצויינות, ובצד השני תרבות ה”יאללה יהיה בסדר”. הקונפליקט הזה הוביל אותי כל החיים שלי, לטוב ולרע.
השנה עזבנו את הארץ שכל כך ניסינו להיות חלק ממנה, ופתאום פה אני ישראלית ללא צל של ספק.
אבל ישראלית פטריוטית, כזו שמספרת לכולם איזה כיף בתל אביב, ואיך הארץ שלנו כזאת קטנה אבל יש לנו הכל! פשוט הכל! 4 סוגי ים, שמש, נופים שונים ומגוונים, אוכל מעולה.. או.. האוכל. זר לא יבין.
וממי שעזבה את הארץ בתחושה שפלטו אותה, נהייתי המסבירה הלאומית, שליחת הסוכנות היהודית באירופה.
אני מלמדת אותם על המנהגים שלנו, על התרבות שלנו, מתגאה בזה ש”ווייז” זה ישראלי ומתגאה שיש לנו את החומוס הטוב בעולם! טוב אולי חוץ ממדינות ערב…
“אז למה עזבת” שואלים אותי. ואני תמיד משתנקת לקראת התשובה. “למה?.. כי קשה לחיות שם.. זה מקום מושלם לחופשה אבל קשה לקיים שם חיים… אז אני מעדיפה לגור פה ולבוא לבקר בארץ בתור תיירת”.
הם לוקחים שלוק של בירה, ומחפשים את הטיסה הזולה הבאה לתל אביב, אולי לקריסמס.
ואנחנו נשאר פה, נקבל את השנה החדשה בכיכר המרכזית, וסוף סוף אזכה לפתוח את המתנה שעומר קנה לי וממשיך לטעון
ש”זה מסנטה”.
שנה טובה, נובי גוד שמח ו- Merry christmas לכולם!
