בוחרים אחרת

לרובינו יש את החלום הנחשק של לעזוב את הכל, לנסוע למקום חדש, אולי אקזוטי יותר, עם תרבות אחרת, עם אנשים אדיבים, לתרגל את האנגלית שלנו שאנחנו כל כך אוהבים לדבר בה, ואולי אפילו ללמוד שפה חדשה שתתגלגל לנו על הלשון.

אז כל מה שצריך זה כרטיס טיסה ולבחור יעד לא?

“אז גם לנו הייתה את אותה התשוקה. לקום וללכת”

אז זהו, שרעיונית זה נשמע מושלם אבל יש הרבה מעבר. אלא אם אתם רוצים לנסוע רק לחופשה אבל אז זה יהיה מדהים בכל מקום(:
אבל אם אתם חושבים על התמקמות, ולהעביר את החיים שלכם ליעד חדש- תצפו להרבה אתגרים בדרך.

אז גם לנו הייתה את אותה התשוקה. לקום וללכת.

גרנו בדירה קטנה בתל אביב ששילמנו עליה הון תועפות, גידלנו ארנבת קטנה וחמודה בשם קוני, היינו 2 דקות מהים ומוקפים בחברים והמשפחה האהובה שלנו. גם במישור התעסוקתי הכל הלך טוב, באמת.
אני שסיימתי תואר בבימוי והוראת התיאטרון, עבדתי בטירוף בחמש שנים האחרונות.
מהפקה להפקה, שחקנית שם – ע.במאי פה, מנהלת הצגה, מורה בבתי ספר, עבודה, עבודה עבודה.
הייתי חוזרת מותשת אחרי יום שלם של ריצות, מוצאת את עצמי מסיימת דברים באחת בלילה כדי שיהיה מוכן יום למחרת בתשע בבוקר. 
הרי כולם רוצים הכל מהר, ואם את יכולה גם לא לישון – מה טוב.

הרגשתי שאני בעומס גדול מדי. הרגשתי שדורשים ממני תמיד מעבר – אבל לא מוכנים לתגמל אותי כלכלית בנושא.
הרי את רוצה להיות בתחום הבמה לא? זאת פריווילגיה! תגידי תודה שאנחנו מעסיקים אותך, ותגידי בכלל תודה שאת מקבלת על זה שכר. חלק גדול מחזיקים עבודת מלצרות כדי לאפשר לעצמם לעבוד בתחום.
די אבסורד אם חושבים על זה.

אז באיזשהו שלב נשבר לי, אבל באמת נשבר לי. הרגשתי שאני נותנת מאתיים אחוז ומזלזלים בי.
הרגשתי שאני עובדת ועובדת, רצה ורצה ובשביל מה? כדי לדבר שוב על מירי רגב? כדי לקוות שהמצב ישתנה? לצאת שוב להפגנה? 
בסוף החודש גם ככה צריך לריב על השכר שלך כי הם ב”בטעות” הורידו חלק ניכר מהמשכורת, ובסדר נשלים בחודש הבא, וחלק מצפים ממני לחכות 60-90 יום, במקרה הטוב, עד שאני אקבל צ’ק עלוב של כמה מאות שקלים. אבל אני? אני חייבת לעמוד בזמנים ולהתייצב לכל גחמה כי הרי זאת פריווילגיה שאני במקצוע לא?
אני צריכה להגיד תודה. גם אם אני לא מקבלת על זה כסף.

“אני רוצה לחיות טוב”

אז לא. נמאס לי. החלטתי שהשנה אני מפסיקה לקחת פרוייקטים, החלטתי שאני מוציאה את עצמי מהמעגל. לא בתור יוצרת, כי זאת מי שאני- אבל מוציאה את עצמי מהקלחת הישראלית, החונקת, הלא מתגמלת והמזלזלת. החלטתי לארוז את כל הדברים שלי ולהפסיק לתת לאנשים לעבוד עליי! 

אנחנו אומרים שהישראלים לא אוהבים להיות פראיירים, אבל אנחנו העם הכי פראייר שקיים.

מלשלם שכר דירה מופקע על דירה שבורה בתל אביב, לתשלום דוחות לעירייה, לתשלומי מיסים למדינה שלא מחזירה שום דבר בתמורה- שלא לדבר על האופצייה של לקנות בית בישראל, שנהפכה למשימה בלתי אפשרית, בדיונית יש לומר.
אז נמאס לי לממן את המדינה. באמת.

אני רוצה לחיות טוב, לשתות בירת צהריים,שיהיה לי פנאי, שיכבדו אותי ואת שעות העבודה שלי, ושישלמו לי בזמן בלי שאני אצטרך להתחנן לזה. ואם אני כבר משלמת מיסים – אז לפחות שיחזרו אלי באיזושהי דרך – למשל מימון לימודים היה יכול להיות נחמד. אני אומרת דברים מופרכים? לא מגיע לי? … לא מגיע לנו?

לי אין הורים שיכולים לממן את החיים שלי, ואת הכל עשיתי בהישרדות עם הראש מעל המים.
אבל מה? שילמתי ושילמתי, והמשכתי כמו אזרחית טובה להיות חלק מהמעגל הבלתי נגמר הזה.
ומה קיבלתי? כאב לב,כאב ראש וחור בכיס.

אז באיזשהו שלב הגיעו מים עד נפש. החלטנו שאנחנו רוצים עתיד אחר.
ועם כל כמה שלא רצינו לברוח מהמדינה, ובעיקר מהחברים והמשפחה שלנו – ארזנו הכל, וקנינו כרטיס לכיוון אחד. יצאנו לחפש לעצמינו בית חדש, עם מנטליות אחרת ובעיקר לממש את החלום הגדול של איכות החיים שתמיד חלמנו עליה. 
מקום בלי מלחמות, בלי ביבי, בלי כל הקלחת של הדתיים לא דתיים, ימין שמאל ופוליטיקה.
חיפשנו מקום יותר שקט, יותר רגוע. מקום שבו בחדשות מדברים על חתול שנתקע על עץ.
כן זה המקום שחיפשנו. מקום עם חדשות טובות.

אז עשינו את המהלך והתגלגלנו לפורטוגל. וברגע זה אני חיה לי בדירה בפורטו עם עומר, מוכנים למה שעתיד להגיע ונראה שמפה -הכל אמור להסתדר.
ופתאום מופיעים קשיים חדשים. קשיים של הסתגלות למקום חדש, לתרבות חדשה, לשפה חדשה ולבניית מעגל חברתי חדש מאפס. הרי אף אחד לא יודע מה בניתי בארץ בשתי ידיים, והקשרים שיצרתי שם, כבר לא רלוונטים פה.

אז עשיתי מאמץ ונרשמתי ללימודי פורטוגזית אבל זה לוקח זמן עד שזה מתחיל להתגלגל על הלשון, והכרתי כמה חברים שאיתם אני שותה את הבירת צהריים, ובינתיים הזמן עובר- והלחץ מהארץ עדיין מהדהד –
“כולם מתקדמים, מה אתך? את כבר לא ילדה בת 20, תתחילי להתאפס על החיים שלך”.
תוסיפו לזה את ההורים הרוסים שלי ובכלל קיבלתם מתכון לשבץ.
ואני ? אני צריכה לעשות משהו שאני אוהבת בחיים שלי.
וגם להרוויח כסף. אבל מאיפה מתחילים? איך קמים כל יום עם אמביציה מטורפת ליזמות לבד?
איך ממציאים את עצמך מחדש בשפה זרה? 
בלי מעגל חברים, ובלי שום מעגל תעסוקתי שיכול להמליץ עליכם. באיזשהו מקום אתם שוב ילדים.
מתחילים מהתחלה. 

אז כן לנסוע לחו”ל נותן המון. קודם כל הרפתקאה, תרבות אחרת ורעננה, אנשים נחמדים (לפחות פה בפורטוגל) אבל יחד עם זאת- אתגרים חדשים שנוצרים והתמודדות עם הלבד.
פתאום צריך ליצור קשרים חדשים גם כשאין לך כוח, לקום בבוקר וליצור לך סדר יום חדש, למצוא עבודה ועוד ועוד. 
אז לעבור למקום חדש לא פותר את כל הבעיות. בהמשך אולי כן, אבל זה לוקח זמן. לפעמים גם הרבה זמן. 
אבל החדשות הטובות הן שלאט לאט זה קורה.

וכשזה קורה מתחילים להרגיש יותר בבית, פתאום השפה לא כל כך זרה באוזן כמו שהייתה קודם,וזה קצת מנחם שהמוכר בבית קפה יודע איך אתם אוהבים את הקפה שלכם, ומאחל לכם Bom dia(: 

אהבתם? שתפו!

ליווי ברילוקיישן

ליווי ועזרה בתהליך הרילוקיישן

סיורים פרטיים בפורטו

בואו להכיר את פורטו בסיור עם עומר

נדל"ן

הכירו אפשרויות השקעת נדל"ן בפורטוגל

רוצים עוד?

הנה עוד מאמרים וסרטונים שבטח יעניינו אתכם:

געגועים לאוכל ישראלי

אבו-אחמד: כן גברת, מה לשים לך בפיתה? אני: אמממ… שים חומוס, סלט, קצת כרוב.. אבו-אחמד: רוצה צ’יפס בפנים? אני: כן אפשר אבו-אחמד: קצת חריף? אני:

למאמר המלא »

לא רוצים לפספס?

השאירו את הפרטים שלכם כאן, ונעדכן אתכם בכל פעם שנפרסם מאמר חדש