איך שומרים על קשר מרחוק?

לשמור על קשר מרחוק זאת עבודה יומיומית.

עומר נסע לברלין לכמה ימים לטפל בשיפוץ ועיצוב הדירה שההורים שלי קנו שם, ואני נותרתי לבד בפורטוגל, מחכה לו שישוב – מאחר ואין לי את המסמכים הנדרשים לעזוב את פורטוגל כרגע.
אני עדיין לא חוקית פה.
כבר חודשיים שאני מחכה בקוצר רוח למסמכים, בתקווה שבשבועיים הקרובים הכל יפתר.

עוד שלושה שבועות אנחנו מתוכננים להגיע לארץ לחתונה של חברים קרובים, ואני מתה מפחד שמשהו בתהליך יתעכב. שאולי גם לנסיעה הזו לא אוכל להצטרף, לא אוכל להיות בחתונה, ולא אוכל לבקר את המשפחה והחברים שלי. שונאת בירוקרטיה!

היום בבוקר קמתי לבד, עם תחושות מעורבות, והתקשרתי לאחותי הקטנה בת ה11, אהובתי הנצחית,
לדבר איתה קצת. אני רגילה לחלוק איתה את התחושות, לשמוע מה הולך איתה והקשר בינינו לפעמים מטשטש ונראה כמו אם ובת.
הקשר שלי איתה הוא באמת עמוק, ואחד הדברים שהכי מבאסים אותי במעבר – זה שאני לא זוכה לראות אותה ולהיות איתה בתהליך ההתבגרות שלה שקורה ממש ברגעים אלה.

אז התקשרתי והתקשרתי והיא לא ענתה.
היא בחוג, היא בבית הספר , היא הולכת לישון ולא הצלחתי לתפוס אותה.
אז אמרתי לה – ליאן, אני רוצה שגם את תתקשרי אלי, אני מרגישה שאני רק רודפת אחריך ואת לא מדברת איתי. אז היא אמרה לי:" את זאת שעזבת אותי ונסעת לתמיד"
ואני נותרתי ללא מילים, כי אותה בחיים לא התכוונתי לעזוב. התכוונתי לעזוב את המדינה .

אבל עם העזיבה הזאת, מגיעות המון השלכות.
עוזבים את המשפחה, את החברים הקרובים, את הבית ונוסעים לבנות בית במקום אחר, במקום חדש, מהתחלה. וכל קשר שנבנה ומעמיק – מתחיל מהתחלה, מהיכרות בסיסית, לבירה בערב ולאט לאט לסיטואציה שאתה מרגיש בנוח לחלוק את כל מה שעובר עליך, כמו עם החברים הקרובים בארץ.
תוסיפו לזה את מכשול השפה, ושהאנשים שפוגשים פה, גם להם יש את מכשול השפה –
זה הופך את זה לקשה כפליים.

יש דברים שאי אפשר להסביר בשפה אחרת, ויש סלנג שלא עובד כשמתרגמים אותו.
אז בינתיים כן, הכרנו פה המון אנשים מדהימים, בעלי לב ענק. וזה הפלוס הגדול שיש במקום הזה – האנשים.

אבל עדיין, בקבוצה המשפחתית רצות בדיחות של דברים שקורים, ארוחות משפחתיות וחגים – ובכל התמונות, אתה לא שם. אתה רואה הכל מרחוק, מתרגש איתם בטלפון, צוחק בדיעבד, אבל אתה לא שם כשאבא עושה פאדיחות, ולא שם כשליאן בדיוק זוכה בפרס בהתעמלות אמנותית, ולא שם לבקר את סבתא ,שטפו טפו טפו, אבל לא אראה אותה לעד.

אז זה עושה קצת קווץ' בלב, כי אני מרגישה שעם כל כמה שאני בן אדם מאוד סוליסטי, ותמיד יצאתי למסעות ארוכים ברחבי העולם – באיזשהו שלב היה לזה סוף ותאריך חזרה לארץ.
והפעם אין תאריך, וכשליאן שואלת אותי מתי אני חוזרת – אין לי תשובה. "אני פה בינתיים", אני אומרת.
"אבל אראה אותך ממש בקרוב".

המזל הוא לפחות שאנחנו חיים בעולם שהמדיה החברתית בו בועטת. שיחות וידיאו, פייסבוק, אינסטגרם- שבלי זה אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת עם לשמור על קשר.

אני חושבת על האנשים שעשו רילוקיישן בעבר- זה כאילו לנסוע, וזהו אתה לא קיים יותר כמעט.
אתה בארץ רחוקה, אתה מחכה למכתב, או לטלפון פעם ב – כשמתאפשר.

אז כרגע אני מתנחמת בזה שלפחות אני יכולה לעקוב אחרי המעללים שלהם ברשתות החברתיות,
להתרגש כשקורה משהו חדש, ולהרגיש לפחות קצת חלק. למרות שאני לא פיזית שם.
ואני מתפללת למסמכים שיגיעו כבר, כדי שאוכל לבקר בארץ בקרוב יחד עם עומר,
ולהביא לליאן את החיבוק הכי גדול שהיא קיבלה אי פעם, ואוכל להגיד לה שאני בחיים לא אעזוב אותה,
ושהיא בליבי תמיד. כל יום, כל שעה, כל דקה ושניה. גם אם אני לא בארץ לידה.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

ליווי ברילוקיישן

ליווי ועזרה בתהליך הרילוקיישן

סיורים פרטיים בפורטו

בואו להכיר את פורטו בסיור עם עומר

נדל"ן

הכירו אפשרויות השקעת נדל"ן בפורטוגל

רוצים עוד?

הנה עוד מאמרים וסרטונים שבטח יעניינו אתכם:

לא רוצים לפספס?

השאירו את הפרטים שלכם כאן, ונעדכן אתכם בכל פעם שנפרסם מאמר חדש