הסופש סוף סוף עברנו דירה לשכונה שאנחנו הכי אוהבים להיות בה בפורטו(;
לא שלא אהבנו את הדירה הקודמת שלנו, היא הייתה מהממת! אבל אי אפשר להתחמק מזה שאנחנו מתרחבים לאט לאט (חמסה חמסה חמסה) והגיע זמן למצוא משהו שהוא יותר מתאים לשניים פלוס 1, פלוס גינה
והמעבר הזה היה ללא ספק שונה מהמעברים הקודמים שלנו בתוך פורטו.
לראשונה חיפשנו מקום שנוכל להתמקם בו כמשפחה לפחות לשנתיים הבאות, מקום שיוכל להיות ולהראות כמו הבית שלנו- עם העיצוב שלנו, עם הארגון שלנו, עם התמונות שלנו, שירגיש לנו הבית שלנו, של ויטל ועומר!
ולא לחיות בתפאורה קיימת של מישהו אחר שסידר את הדירה עבורך (משהו שמאוד נפוץ בפורטוגל).
רצינו לעבוד קצת על הבית כמו שהיינו עושים בארץ(: התגעגענו לזה.
במעברים האחרונים בפורטו, עוד היינו די חדשים כאן והכל עשינו לבד. סחבנו לבד, סידרנו לבד והתנהלנו כמו שני אנשים במדינה זרה שעוד לא מרגישים מספיק בנוח עם החבר’ה שהכרנו כאן כדי לגייס אותם למעבר, כמו שהיה קורה בארץ.
בארץ כל דירה שעברנו אני ועומר- מיד היה פקל של חברים שמתגייסים באהבה גדולה- לבנות, לפרק, להעמיס, לצבוע- וכל מה שצריך לעשות כדי להעמיד את הבית שלנו על הרגליים. חברים טובים של הבית! אחים שלנו, היינו שם ממש אחד בשביל השני.
ופתאום זכינו לקבל את אותן התחושות וההתגייסות מהחברים שלנו כאן בפורטו.
איך שכולם שמעו שאנחנו עוברים דירה, מיד התגייסו החבר’ה להעמסות של קרטונים, של פריקה, צביעה של מה שצריך, אירגנו לנו רכב גדול ואפילו הכינו לנו אוכל במהלך כל המעבר כדי שלא נשאר רעבים!!!
כאלה חברים! וואו!!!
היינו כל כך מרוגשים מההתגייסות של כולם, מהנתינה האינסופית, עם חיוך ענק, וזה פשוט גרם לנו סוף סוף להרגיש באמת בבית.
זה גרם לנו להרגיש שוואלה יש לנו פה באמת חיים שנוצרו ויש לנו פה חברים אמיתיים שנהיו כמו המשפחה שלנו.
פתאום החבר’ה עוברים בשכונה וקופצים לקפה ספונטני, או דופקים לנו בדלת עם רהיט מגניב שהם מצאו ושואלים אם בא לנו עליו.
נהיה באמת כיף(: ועכשיו רשמית אנחנו יכולים להגיד- אנחנו בבית
