אבא שלי מתקשר אלי 50 פעם ביום.
כאילו, ברצינות עכשיו- הוא מתקשר אלי לפחות 6 פעמים כל יום(ראו הוכחה מצורפת
)
ותמיד אותן השיחות, אותן השאלות שחוזרות על עצמן.
“איך בפורטוגל? את נהנית בפורטוגל? מה אתם עושים בפורטוגל? איך עומר? מתי את מגיעה לארץ?” .
אני תמיד עונה, ומנסה לעניין אותו בעוד משהו חדש שקרה לי, למרות שכבר דיברנו על אותם הדברים בדיוק, ממש לפני שעה, אתמול, וגם שלשום.
ובארץ? כלום. דממה, שממה. לא טלפון אחד.
“אני הילדה של אבא”
אני יכולה להכנס אליו הביתה, ולמצוא אותו יושב בסלון, מחזיק עציץ ביד, מחכה שהוא יצמח, ובוהה בתקרה. כאילו, הלוו אני בארץ!
ועוד אני הילדה של אבא, הילדה שהוא היה מעיר בלילה והיינו שותים תה ביחד, עם קינוח טעים שהוא היה מביא, מדברים לתוך הלילה, ממציאים רעיונות וחלומות חדשים. הילדה שטסה איתו למסע בבודפשט, כי היה לו חלום לקנות שם דירה, והוא לא יכול היה לעשות את זה לבד.
אז כן, אני משתדלת לענות, ולהקדיש לו את הזמן. ואני שומעת שוב, את אותם הסיפורים, עם הסיפור ההזוי שהוא התגלגל אליו היום, ועל הרעיון החדש שיביא לו את המיליון.
ואני? בקו השני מהנהנת, מותשת ומופעמת מכמות הרעיונות שקודחים לו בראש. ואת הכל הוא רוצה שאני אגשים כמובן. “לי כבר אין כוח” הוא אומר.
ותמיד אותה ההתלבטות של האם לענות או לא.
כי מצד אחד אני גרה לי בחו”ל, ויש את את הגעגועים לביחד, והדרך היחידה שלי באמת לשמור על קשר ולהרגיש חלק מהמשפחה- זה דרך השיחות האלה בוואצאפ. ומצד שני, אני לא יכולה גם להקשיב כל פעם לאותו הדבר כל שעה.
אז אני תמיד אומרת לעצמי: “זהו, עכשיו אני עושה הפסקה… זה אינטנסיבי לי מדי, אני לא עונה כמה ימים, ודי, יש גבול לכמה פעמים ביום אני יכולה לנהל את אותה השיחה”. אז אין מה לעשות, ואני מסננת.
ואז הוא מתקשר בצרורות. לפחות 6 פעמים רצוף.
שיחה, אחר שיחה, אחר שיחה, אחר שיחה…
ואני אומרת: “אוקי, עכשיו אני באמת חייבת לענות. בטוח קרה משהו, הרי למה הוא מתקשר כל כך הרבה פעמים?… אולי מישהו מת, בכל זאת יש לי סבתות בארץ, לא יודעת…
אז מיד אני עונה בבהלה תהומית של :” מה קרה????”
ומכינה את עצמי לworst case sinario, כשהלב שלי דופק על 200.
והוא? בשלו.
“אה.. כלום… סתם רציתי לשאול מה נשמע?
וברגע הזה אני תמיד מתלבטת האם בא לי לנסוע לארץ ולהרוג אותו במו ידיי, ולפחות תהיה לי הצדקה לשיחה הטראגית שחשבתי שתגיע, או- פשוט לקפוץ מהבניין הכי גבוה בפורטוגל.
ואני שואלת את עצמי- מה אני צריכה את התקפי הלב האלה כל פעם?..
ואיך זה שתמיד אני עונה?
ואני מבינה שאני הילדה של אבא, אז אני עונה.
אני עונה, ומקשיבה לכל הסיפורים שכבר שמעתי בעבר, לכל הסיפורים שקרו לו היום, ומפתחת איתו את הרעיון החדש בדרך למיליון. ואני מבינה שזה אבא שלי, והוא כנראה מתגעגע, וכנראה משעמם לו ממש, אבל ממש בלעדי.
אז תדע שלמרות שאתה גורם לי להתקפי לב על בסיס קבוע- אני אוהבת אותך אבא!
אפילו שאין לך כוח לקרוא את הפוסטים שלי כי הם בעברית, ואתה גם לא כל כך זוכר איך פותחים את הפייסבוק…
וחבל שכך! כי אז היית יודע בדיוק מה קורה איתי בפורטוגל,
בסטורי, בפייסבוק, וברשת בכלל
אז אבא, תפסיק לתפוס את הקו
ותעשה לייק בעמוד – עכשיו
