תודה לאל, תודה לשמש, תודה להארי קרישנה, תודה עולם!
סוף סוף הצלחנו להגיע לפורטוגל אחרי כל הסמטוחה שעברנו.
מודה שהייתי בחששות מהרגע שנכנסנו לנתבג, בידיעה שהויזת שנגן שלי כבר מזמן פג תוקפה.
הכל התחיל בבן גוריון כששמנו את הדרכונים שלנו במכונות הצ’ק אין. עומר שם את שלו, עבר חלק. אני שמתי את שלי ופתאום המכונה מתחילה לצפצף עם אורות אדומים- ERROR!
אמרתי לעצמי- “זהו הלך עליי… אני אפילו לא עוזבת את הארץ, איזה פאדיחות, למה עשיתי את זה לעצמי?”
המשכנו והתקדמנו לצ’ק אין האנושי, אני עם דופק מאתיים. מביאים את הדרכונים, הדיילת מסתכלת עלינו, מחייכת, שולפת כרטיסים ומאחלת לנו טיסה נעימה. אני נשמתי לרווחה, צורחת: “יש!” בתוך ליבי.
אז הסתובבנו קצת בדיוטי פרי ועלינו לטיסה המיוחלת ל”ליזבון”, לפחות ככה היה כתוב במסכי ההמראה 
ואנחנו רק מיחלים- שלא תהיה פה עוד טעות ונגיע בסוף לזימבבוואה.
אבל עם מטוס ישראלים שנוסע לפורטוגל, אי אפשר להתבלבל, וכבר עם התיישבותינו פגשנו כמה מכרים ישרא-פורטוגלים שהנעימו לנו את הטיסה.
נחתנו בליסבון וליבי שוב על מאתיים. “רק שלא יחזירו אותי חזרה, רק שלא יחזירו אותי…” אני ממלמלת בליבי.
בעודינו מתקרבים לתור הדרכונים, אני שולפת מבעוד מועד את התיקייה מלאת המסמכים שלי, מוכנה לכך שיזיזו אותי הצידה ויתחילו בתשאול שיוביל להחלטה של האם לתת לי להכנס או לא. איזה מביך.
והנה, תורינו הגיע.
אנחנו מתקדמים לאט לאט לעבר הפקיד, אומרים “Boa noite” מחייכים ורועדים, מניחים את הדרכונים שלנו על הדלפק.
הוא מצידו עסוק בטלפון, מסתכל עלינו בחטף, מחתים את הדרכון, והנה אנחנו בפנים! מה? זהו?
עברנו בלי אפילו להראות מסמך אחד! זה היה יותר קל מלהיכנס לקניון בתל אביב!
מיד החזרתי את המסמכים שלי לתיק ונשמתי. כל כך שמחתי לצאת לרחובות פורטוגל, לשמוע את הפורטוגזית ולאחל לכולם “Boa noite, Boa noite!”
אז הנה, עשיתי את זה! טסתי כשאני רק מחכה לפגישה ועוד לא במעמד חוקי, ושרדתי כדי לספר(:
*הערה חשובה- טסתי בהתחלה בקונקשן דרך איסטנבול, ובחזור טיסה ישירה לפורטוגל. אסור לעבור דרך מדינה אירופאית אחרת (שנמצאת בשנגן), אחרת המצב יכול להיות שונה לחלוטין. כמובן שהחוויה היא החוויה האישית שלי ודברים עלולים להשתנות עם הזמן ומפקיד לפקיד.
