יש בזה משהו לא פשוט להיות ישראלי בחו”ל בתקופה כזו וביום השואה.
כי באמת ככל שהזמן עובר אני שמה לב איך הרבה מנהגים מתרחקים ממני, למרות שאנחנו ממש מנסים לשמר אותם.
אבל זה לא אותו הדבר כשכולם ברחובות מתנהלים ביום הרגיל שלהם, ורק אתה מציין היום יום אחר, יום שהוא בעל ערך משמעותי לך- ואף אחד לא יודע, ולא משתתף ביום הזה אתך.
היום בבוקר קמנו, ועומר שם לנו צפירה מהקלטה באינטרנט.
פתחנו את החלון, ועמדנו בסלון למשך של שתי דקות, נושמים ונזכרים בטקסים בבית הספר, במסורת, בסיפורים, בסבים ובסבתות שלנו.
ואני חושבת מה הם בטח עוברים ביום כזה, כשכולנו סגורים בבתים ונלחמים באויב בלתי נראה, כשאולי בכלל זה זמנם האחרון להעביר את זה הלאה, עכשיו שהם פגיעים מתמיד.
פתאום הבנתי אפילו יותר את הצורך ברפיטטיביות הזו, בסיפורים החוזרים, לראות סרט שקשור לתקופה- בלזכור, ולעולם לא לשכוח.
כי מלבדינו אין אף אחד שיזכור ויזכיר, כי האנשים פה בחוץ אפילו לא יודעים איזה יום זה בשבילינו.
לאחר שהסתיימה הצפירה, עומר שם לנו את השיר “אבות ובנים”
עמדנו בחלון והסתכלנו החוצה על כל המצב האפוקליפטי שבחוץ ופשוט פרצתי בבכי. פתאום הצורך העז להיות סביב אנשים שחווים את מה שאני חווה- השתלט עלי, והרגשתי בודדה.
מדהים איך מוזיקה יכולה להפעיל איזה טריגר, ומזל שהיא קיימת
אני מרגישה הרבה יותר משוחררת, עכשיו אחרי שזכרתי והזכרתי.
מאחלת לכולנו ימים יפים וקרובים יותר בקרוב, הלכתי להתקשר לסבתא.
יזכור
