כריסטמס מגיע בצעדי ענק, הרחובות מלאים באנשים שקונים שפע של מתנות ועוטפים אותם באריזות צבעוניות.
כולם פה דואגים להזכיר לנו, שברגע שהכריסטמס מגיע, הם יסעו כולם למשפחות שלהם לחגוג את החג הכי נחגג של השנה, ושכולם, כולל כל אירופה- יוצאים לחופש, אז נתראה אחרי החגים.
ולמרות שאנחנו לא חוגגים את החג הזה, כן יש לנו צביטה קטנה בלב שכולם נוסעים למשפחות שלהם במזג אוויר סגרירי שכזה, קונים מתנות, יושבים ומתחממים מול האח, מקשטים את עץ חג המולד, מניחים מתחתיו את המתנות שקנו, ושרים ביחד:” יודליי יודליי יודליי הי הו …”
ואנחנו? אנחנו כאן, נשאר להדליק נר לכבוד חנוכה עם אסופת היהודים הבודדים בעיר, וננסה להכין איזו סופגניה שבתקווה תצא לנו טעימה כמו שאנחנו מדמיינים אותה.
“איפה אתם חוגגים את החג? אתם נשארים בפורטוגל?” שואלים אותנו פה החברים
“אנחנו יהודים, אנחנו לא חוגגים כריסטמס, אז כן, פשוט נשאר כאן…” אנחנו עונים.
אני תמיד מוסיפה “אבל כן יש לנו חג באותו הזמן וקוראים לו חנוכה, מדליקים נרות ואוכלים סופגניות. ובסופו נחגוג גם נובי גוד! כי המשפחה שלי מרוסיה, וזה מנהג אצלינו לחגוג את החג, באותה הדרך עם עץ חג המולד ומתנות… פשוט אצלינו חוגגים את זה בסוף דצמבר, כדי לחגוג את השנה החדשה… לא משנה, הרבה מנהגים… בכל אופן, אנחנו כאן…”
הם תמיד משתהים ברגע הזה ולא יודעים איך להגיב. אז את ישראלית? את רוסיה? את יהודיה? את מה? מה התבנית שלך? הרי אנחנו רק פורטוגלים, או רק גרמנים, וכו’…
ותמיד אותה הסיטואציה של להסביר הכל מהתחלה, ואז שוב- איכשהו להגיע לשיחה המביכה על השואה של-
“כן, כן… אז, כשגירשתם אותנו מכל מדינה בעולם…” ולהתחיל להסביר את ההיסטוריה של עליית הרוסים בשנות ה90, ולספר שבבית אני בכלל מדברת רוסית, אבל בגדול אני ישראלית, ואני חוגגת את המנהגים של כולם, ואני מי שאני. ומי אני? מה התבנית שלי? ומה זה משנה בכלל?
השאלה הגדולה שצריכה להשאל כאן, זה למה עד רגע זה- לא קיבלנו מאף אחד הזמנה לחגיגות הכריסטמס?
