חיי חברה

אני זוכר שבחודשים הראשונים, אחרי שנעלמה לה האופוריה של “היי אנחנו בחו”ל איזה כיף”, מצאנו את עצמנו עם צורך עז לחיי חברה. לאנשים מהסוג שלנו, שיש לנו שפה משותפת, השקפה דומה או לפחות קבלה הדדית ורצון לחברות אמיתית.

הפורטוגלים הם אנשים מאוד נחמדים וחמים, וכבר מהרגע הראשון הרגשנו שלחומר האנושי כאן יש יסודות וערכים שאנחנו מתחברים אליהם.
אמנם הפער של השפה, חוש ההומור השונה ואולי אפילו המנטליות האחרת – יצרו פער שכדי להתגבר עליו ולפתח מערכות יחסים עמוקות, היה צריך את פקטור הזמן.

בעודנו מתמודדים עם קשיי הקליטה וההתאקלמות, מחפשים דירה ומבצעים את ההליכים הבירוקרטיים השונים, החלטנו שחשוב שניצור לעצמנו מעגלי עניין נוספים –
ככה אולי נכיר אנשים חדשים ונצור לעצמנו מעגל חברים איכותי. 
דרך חבר ישראלי שהכרנו כאן, התחברנו לקבוצת איטלקים נחמדה שהזמינה אותנו לארוחת ערב.
הציפייה לאוכל טוב התפוגגה לצערי, אולם האנשים היו חייכנים ומקבלים, ומיד הרגשנו חלק מהקבוצה. 
אני הכרתי בחור בגילי שהזמין אותי לשחק כדורגל איתו ועם קבוצה נוספת של מהגרים מכל העולם,
בעוד ויטל הכירה בחורה מקסימה אחרת שהזמינה אותה ל”אקרו-יוגה” שבחור מקומי מעביר בחינם.

אחרי שכנועים רבים, ויטל הצליחה לגרור אותי לאחד משיעורי ה”אקרו-יוגה” איתה יחד.
השיעור התקיים בקומה התחתונה של בניין נטוש, בחור בשם לואיש לקח את המקום הזה והפך אותו למרכז מהמם, בו הוא מעביר יחד עם בת זוגתו אינש שיעורים בחינם במטרה ליצור קהילה איכותית של אנשים מכל העולם.

אני חייב לומר שהגעתי עם הרבה התנגדויות לשיעור, אולם ברגע שנכנסנו למקום –
לואיש קיבל אותנו בזרועות פתוחות וחיוך גדול.
“ברוך הבא” הוא אמר לי, “שמח שהגעת”. הרגשתי טוב. 
ירדנו למטה ופגשנו את שאר הקבוצה, חבר’ה מספרד, צ’ילה, סלובקיה, גרמניה, צ’כיה, הולנד, ארה”ב ועוד.כולם חייכנים עם אנרגיה טובה וחום אנושי שגרם לי לרצות להיות חלק מהקבוצה.

זו רק דוגמא אחת להיכרויות שלנו כאן בפורטוגל, עם הקהילה המקומית ועם המהגרים מכל העולם שהגיעו למצוא מקום חדש, חברים חדשים,והרפתקה מרעננת- בדיוק כמונו(:

פסח מתקרב ואיתו מגיעה גם תחושת הגעגוע הביתה – לשולחן החג, לבישולים של סבתא ולאווירת החופש עם החבר’ה שלנו בחוף הקבוע בתל אביב.
אז למרות שלא יתאפשר לנו לנסוע לארץ בחג – הפסח הזה אנחנו לא לבד.
הופתענו לגלות שחברינו האהובים מגיעים לחגוג את החג איתנו כאן בפורטוגל.
אליהם יצטרפו גם החברים שלנו מכל העולם – שישמחו לשיר “אחד מי יודע”,
גם אם הם לא מכירים את המילים, וגם אם הם לא יודעים שהלכנו 40 שנה במדבר. הם פשוט שמחים לחגוג איתנו. פשוט כך.

אז למרות שקשה להרגיש פה את אווירת החג, ופה בחנויות לא נמכרות מצות – אנחנו כבר התחלנו בניקיונות, מכינים את הקניידעלך, וחושבים איפה נחביא את האפיקומן 

מאחלים לכולם חג שמח, הרבה אהבה וחברות טובה!

*בתמונה: אני חוגג את חוגג את יציאת מצרים- בפסח האחרון בסיני